פעילות הוועדה

הוועדה החלה לפעול למחרת החלטת הממשלה ביום 18 בספטמבר 2006.

הנושאים שהוועדה דנה בהם:

ההיקף הרחב של האירועים אשר הוועדה נתבקשה לדון בהם, אירועי המערכה בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט, הן מן ההיבט המדיני, הן מן ההיבט הצבאי והן מן ההיבט האזרחי, כמו גם תהליכים שקדמו למערכה, חייב אותה לקבוע לעצמה, עם ראשית עבודתה, את הנושאים הקריטיים אשר יתנו תמונה מקיפה וכוללת על האירועים הנ”ל.

כדי למפות לעצמה את ההיקף לבדיקתה, שמעה הוועדה סקירות רקע מאת ראשי המערכות השונות: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל, שרת החוץ וראש אגף המודיעין בצה”ל. כן ביקרה הוועדה בראשית דרכה, בגבול הצפון ובמקום החטיפה ושמעה סקירות מפי מפקד הפיקוד האלוף אודי אדם ומפי מפקד אוגדה 91, תא”ל גל הירש.

עם המידע הכללי אשר נרכש כאמור, קבעה הוועדה את הנושאים בהם תתמקד ובהם תעסוק.

פומביות הדיונים

כתב המינוי השאיר לשיקול דעת הוועדה את קביעת פומביות הדיונים, כאשר עקרון הפומביות והצדקותיו הרבות עומדים על כף המאזנים – מחד, וביטחון המדינה, שמירת יחסי החוץ של המדינה, יעילות החקירה ושיקולים אחרים הקשורים לטובה ולאופיה, עומדים על כף המאזנים – מנגד.

רוב העדויות אשר הושמעו בפני הוועדה כללו חומר סודי, או סודי ביותר. הוועדה לא ראתה אפשרות לפצל את כל אחת מהעדויות הללו לשני חלקים: חלק אחד הכולל חומר שאין סיבה למנוע את פרסומו ברבים- שיישמע בדלתיים פתוחות, וחלק שני הכולל סודות מדינה –שיישמע בדלתיים סגורות.

יצוין שגם בוועדת אגרנט וגם בועדת כהן נהגו כך. גם ועדת אגרנט “שיוותה לנגד עיניה שעצם הסודיות אינה ניתנת לחלוקה”.

הוועדה אינה מקילה ראש בחשיבות הגדולה של שקיפות. אין ספק כי בנושאים בהם עוסקת הוועדה יש עניין ציבורי רב. שקיפות חשובה לא רק בנושאים אותם היא בודקת, אלא גם לגבי התנהלות הוועדה החוקרת עצמה. הוועדה אינה מבקשת להגביל את חופש הציבור לדון בנושאים אותם היא בודקת, אולם אין בלבה ספק כי, מלבד נושא ביטחון המידע הסודי, פתיחת דיוני הוועדה לציבור הייתה מסכלת את יכולתה של הוועדה לבצע תפקידה כהלכה.

בעניין זה אף הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדקא. הצו על תנאי שניתן בראשית הדיון בוטל בסופו. מאחר שהעתירה הוגשה לאחר שמרביתן המכריע של העדויות כבר נשמעו בפני הוועדה, שאלת שמיעתן בדלתיים פתוחות לא הייתה רלבנטית.

לגבי פרסום הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני הוועדה, נקבע בהחלטת בג”ץ כי “אם הפרוטוקולים.. כוללים חלקים שאין מניעה לפי דין לחשפם לעיני הציבור, אין זה סביר לעכב את פרסום החומר עד הגשת הדו”ח הסופי. יש להניח כי ניתן למצוא כוח-אדם אמין ומיומן, שיועמד לרשות הוועדה, על מנת לערוך את הבחינה הביטחונית הנדרשת לשם איתור החומר שגילויו מותרב “.

נאמר בפסק הדין (באותו סעיף): “אנו מניחים כי ועדת וינוגרד תפעיל את שיקול דעתה… בהתאם לעמדתה המוצהרת, במכתב יו”ר הוועדה ובהודעתה לעיתונות, ותיערך לפרסום חלקי של הפרוטוקולים שגילויים מותר במועד סביר, ועוד בטרם הגשת הדו”ח הסופי לממשלה.”

הוועדה אכן נערכה לפרסום כזה, ותמלילי עדויות שלא היתה מניעה לפרסמם הועמדו לעיון הציבור. הוועדה שמעה 75 עדים ופרסמה שלושים תמלילים של עדויות. כל יתר התמלילים, מלבד שנים, לא פורסמו, מאחר ועיקר תוכנם – גילויו אסור מטעמים של בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה. שתים מהעדויות – שניתנו על ידי אנשים שפנו מהציבור – לא פורסמו הואיל והעדים הללו התנו בכך מראש את מתן עדויותיהם.

 

א (בג”ץ 258/07 ח”כ זהבה גלאון נגד ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006, פסק דין מיום 6 בפברואר 2007).
ב סעיף 10 לפסק דין הנשיאה בייניש.

עדים וחומר בכתב

הוועדה שמעה את עדויותיהם של 75 עדים, אשר זומנו להעיד בפניה. העדים כללו את ראש הממשלה, שר הביטחון, שרים וחברי כנסת, כל חברי פורום השבעה ואת כל מי שכיהנו בזמן המערכה, בקבינט המדיני- ביטחוני. הוועדה שמעה גם את יו”ר ועדת החוץ והביטחון בעבר ובהווה. כן שמעה את ראשי השירותים החשאיים והמועצה לביטחון לאומי, הרמטכ”ל, ראש אגף המודיעין, מפקדי חיל האוויר וחיל הים, הקצינים הבכירים במטכ”ל, מפקד פיקוד הצפון, מפקדי אוגדות ועוד. כמו כן שמעה הוועדה עדים שפנו אליה מן הציבור. בנוסף שמענו כמה “עדים מומחים” בנושאים הקשורים לעבודת הוועדה.

זאת ועוד, הוועדה קיבלה חומר רב בכתב, לפי בקשתה, מכל משרדי ומוסדות המדינה שהיה להם קשר, ישיר או עקיף, לאירועי המערכה בלבנון, מלשכת הרמטכ”ל, מכל זרועות צה”ל ומגופים אחרים. כן הביאו העדים אשר הופיעו בפני הוועדה חומר רב, שהיה קשור לעדותם. חלק ניכר של החומר הוא חומר מסווג, בדרגות שונות של סודיות.

חשוב לציין כי במקביל לעבודת הוועדה עסקו בבדיקת אירועי המערכה בלבנון גם גופים ציבוריים אחרים. הוועדה בדקה את כל החומר מסוג זה שהומצא לה. בראש ובראשונה יש להזכיר את תחקירי צה”ל, שחלק מממצאיהם פורסמו בתקשורת. הוועדה קיבלה לידיה את כל התחקירים, למדה אותם ובחנה אותם, על פי חומרים וראיות אחרות שהיו ברשותה. הוועדה מסתמכת, בין השאר, על תחקירים אלה גם תוך מבט על כולל ומקיף ביחס להתנהלות הצבא כולו . מה שלא יכלו התחקירנים, בכל תחקיר ותחקיר, לעשות. הוא הדין לגבי ממצאי בדיקה שהופיעו בדו”חות של מבקר המדינה וגופי כנסת.

הצורך בהגשת דו”ח בהקדם האפשרי

כאמור בהחלטת הממשלה, “יש צורך חיוני בהיערכות מהירה ובהפקת לקחים מוקדם ככל האפשר, מול תרחישי האיום הקיימים נגד מדינת ישראל”.

הוועדה שמה דגש על נושא זה. אין איש המקל ראש בצורך לחקור את מה שאירע בעבר. לימוד קורות העבר הוא המפתח להפקת לקחים לעתיד, ואולם הפקת הלקחים ויישומם הלכה למעשה הוא הפועל היוצא החשוב ביותר של מסקנות הוועדה.

על כן עשתה הוועדה מאמץ עילאי להקדים ככל האפשר את נתינת מסקנותיה, בנושא העיקרי שבו עסקה בדו”ח החלקי מתוך תקווה שהגורמים הרלוונטיים יפעלו בדחיפות לתיקון ולשינוי כל הטעון תיקון או שינוי. הוועדה עשתה כל מאמץ לפרסום הדוח הסופי בהקדם ככל האפשר, מתוך אותה מגמה.

עם הגשת הדו”ח לממשלה, הוגש גם דו”ח מקוצר לציבור, שלא כלל את העובדות המחייבות סודיות על פי דין.