והנה, אחרי ארוחת השבת הדשנה, בעודי כרסי מלאה פול להתפקע ואני מגהק ומשהק לי בניחותא עליתי על משכבי, עטוף עננת גז מתוק מתוק.
והנה, אני נרדם לי, ובחלומי, רואה אני אסדה ענקית, צפה לה במימיו החמימים והתכולים של הים התיכון, וצינור גדול מחבר אותה הישר לפי, והיא פועה ומפיצה דולרים ושקלים ויורו רבים רבים כחול אשר בשמיים לרוב.
ואני מאושר, ואני גדל וגדל, ובטני מתנפחת לה, והנה אני קל כנוצה, מרחף מעלה מעלה, ואני רואה כיצד הר הדולרים שבי גדל, עד שהוא גדול יותר מזה של רוטשילד, וגדול מזה של אריסון, ואני גדל וגדל, עד שאני מתקרב ורואה את אלוהים הקפיטל הירוק ירוק. בצד אחד, יושב לו בייל גייטס, ובצד השני וורן באפט, והם מביטים עלי ומפחדים ומנסים לאחוז בכיסותיהם בכל כוחותיהם. ואני, אט אט מדשן את דרכי אל הכס הקדוש והדולרים הירקרקים מחייכים אלי ממשיכים לנבוע מתוך החפירה הישר אל ביטני הרכה. ואני מתקרב אליהם, והנה בייל בעצמו מתחיל להזיע זיעה רבה מפחד שאתפוס את מקומו ובאפט נראה קצת חיוור, הם אוחזים במפרקים לבנים במושביהם לצד אלוהי התאגידים.
ופתאום, מתחת לכיסאו של האל עצמו, יוצא יצור קטון ונאלח, עם קלשון שישנסקי משולש בידיו, והוא דוקר אותי בביטיני, והנה היא מחשבת להתפוצץ, והדולרים זולגים להם על אזרחי הישראל העלובים שם למטה והר הדולרים מתכווץ ואני זועק זועק זועק, ומתחיל לשוקע אט אט, ומרים ידי בזעקה, עיזרו לי להיות הכי עשיר, עיזרו לי לבלוע את הכל, לבלוס, לרמוס ולשלוט. ובייל גייטס מסתכל לי בעיינים מחייך ולוחש "מה חשבת שעם צינורית אחת תצליח לעשוק יותר ממה שאני עשקתי בשנים של עבודה,?" ואני שוקע שוקע, והתכלת הופכת שחורה, וההכרה חוזרת לסורה, ואני מתעורר.
הגזים סביבי כבר אינם מריחים כמו דובשניות דשנות, ורק הריח הזה של הפחד, לא להיות הכי הכי. לא לבלוע עוד עוד ועוד, לא לצחוק על דנקנר מלמעלה לא ללעוג בליבי לאריסון לא להיות לאות ומופת לכל עבד תאגידי באשר הוא. האח, אילו השישינסקי הזה לידי הייתי דוחף לו צינור של גזים לגרון. שיעזוב אותי בשקט. כי אני רוצה להיות הכי גדול, הכי הכי הכי הכי.
