ציפי ליבני בלו ג – כוחו של עידן המידע

אני לא יודעת מה לעשות. אני, ציפורה ליבני, ממש לא יודעת מה לעשות אם אתם לא עוזרים לי. מה להגיד על אולמרט, עכשיו? הרי תמיד חששתי שהוא מושחת להפליא, אבל איך להגד את זה? זה לא יפגע בי? אנשים לא ישאלו מדוע לא התרעתי אז? מה להסביר, שיש לי מדיניות של לא להגיד שום דבר משמעותי? הרי הציבור לא יאהב את זה. ומה שקרה עם ענת קם. שמעתי על זה רק שבוע אחרי כולם, וגם אז, לא ידעתי מה להגיד. שכולנו יודעים שצה"ל קצת ברוטלי, אבל אף אחד לא מדבר על זה, ועדיף לא להזכיר את זה? להכניס את הבחורה המסכנה לכלא לכל כך הרבה שנים? הרי היא אשכנזיה טובה ואולי, דווקא משום זה? תעזרו לי יועצים, אני לא יודעת מה להגיד.

הבחירות מתקרבות וזה לא יתכן שהבלוג שלי יופיע בדף 5 בחיפוש שמי בגוגל.

אני אבקש מהיועצים שלי שיקשקשו לי פוסט פה ושם, העיקר שאתפוס רייטינג בגוגל הזה.

תודה לכם על שבכל זאת אתם קוראים את מה שכתוב פה, לא להאמין.

שלכם,
ציפי.

אתמול, שחזרתי הביתה, פשוט לא יכולתי יותר. הרגשתי איך הדמעות עולות לי בגרון, נכנסתי לאמבטיה ובכיתי איזה רבע שעה עד שהרגשתי יותר טוב. בישיבות, אני מדמיינת איך אני משייפת בפצירה את פדחתו המבריקה של מופז. איזה אדם נאלח. הרבה מאבקים ראיתי, אבל האופן שבו הוא מגייס את ארי שביט שוב ושוב כדי לנגח אותי, זה עובר כל גבול.

אני באמת לא מבינה מה הם רוצים ממני. אני מנסה לשמור על ההדר הבית"רי, על המסורת שלנו, של אמירת אמת לעם. של אי עשיית כלום ושל אי התערבות בדבר. ניתן לביבי ליפול, ונסחוף את הבחירות הבאות. אבל לא, הקרחת רוצה הכל עכשיו, והוא ימכור את כל ההישגים שלנו בשביל כיסא. אץ לו רץ לו. רומס את קדימה, רומס את כל מה שבנינו.

ולחשוב שאשכרה חשבתי פעם שהוא סקסי.